קהילה בתנועה - שיעורי מחול לאנשים החיים עם פרקינסון

ימי שני 11:30-12:45

ימי רביעי 10:30-11:45

בסטודיו יסמין גודר, ברחוב התחיה 2 (פינת התקומה 1)

מרכז תרבות מנדל, יפו.

אתכן/ם מוזמנים ליצור אתנו קשר ולהצטרף לשיעוריםאין צורך בידע מוקדם בתנועה.

מספר המקומות מוגבל ויש להקדים ולהירשם: טל' 03-6823104

או דרך הדוא"ל :PDanceClasses@gmail.com

להתנדב בשיעורים יש ליצור קשר עם ענת בר: 052-8838880

מדי יום שני ורביעי מתקיימים בסטודיו יסמין גודר ביפו שיעורי מחול עכשווי לאנשים החיים עם מחלת הפרקינסון. השיעורים מתקיימים עם צוות מורים מגוון ועתיר ידע של גוף/קול ועם ניסיון רב בשטח.

2020 היא כבר השנה השישית בה מתקיימים השיעורים, שהחלו ב2015 במסגרת תכנית/Störung" הפרעה"”, תכנית בה שיתפה יסמין גודר פעולה עם תאטרון פרייבורג ובמסגרתה נפגשו מדענים, רקדנים מקצועיים, כוראוגרפים ורופאים, כמו גם אנשים החיים עם פרקינסון - מישראל ומגרמניה - על מנת לחקור יחד היבטים מגוונים של  תנועה והפרעות תנועה.

 אתם מוזמנים לעקוב אחר התובנות שממשיכות להצטבר בנושא בבלוג של התוכנית www.hafraah.wordpress.com.


 בשנת 2015 פתחנו שיעורי מחול שבועיים לחולי פרקינסון במסגרת פרויקט שנתי "הפרעה/Storung" בו חקרנו ביחד עם מדענים וחולים מישראל וגרמניה היבטים מגוונים של תנועה והפרעות תנועה .בעקבות הצלחתו החלטנו להמשיך עם השיעורים ב2016 וב2017 בזכות מענק יעודי מהקרן המשפחתית על-שם תד אריסון אנו מרחיבים את תכנית השיעורים לפעמים בשבוע ומקיימים אירועים פתוחים לציבור הרחב סביב הנושא. השילוב בין מחול לפרקינסון זוכה לפריחה ענקית ברחבי העולם ולהכרה גוברת בחשיבותו כטיפול מסייע במחלה. בשיעורים אצלנו החולים, בגילאים ובשלבים שונים של המחלה, נפגשים עם תנועה ומחול בשיעורים עם רקדנים מקצועיים, בנוסף למורה מוביל. מודל זה   מייצר מפגש ייחודי הנותן למשתתפים הכרות גופנית עם תחושות מועילות כגון שמחה וחופש תוך כדי חיזוק הביטחון העצמי וגילוי אפשרויות תנועתיות חדשות.


 קשה להגזים בתיאור העניין ההולך והגובר בעולם בהשפעת המחול על מחלת הפרקינסון. נציין את התכנית הניו-יורקית המפורסמת שפותחה בלהקתו של מארק מוריס (Dance for PD),את התכנית הארצית באנגליה (Dance for Parkinson’s Network UK) המפורסמת בשיעורי המחול עם English National Ballet ,התכנית Dance For Health ההולנדית ועוד. אנו נמצאים בקשר עם המרכזים המובילים בעולם בנושא – נפגשים עם נציגיהם בכנסים מקצועיים ומתנסים בשיעורים עמם במסגרות שונות.

גם  בישראל קיימים מספר ארגוניםהמשלבים תנועה ומחו לבעבודה עם אנשים החיים עם מחלת הפרקינסון. התכנית שאולי המוכרת שביניהם היינה של פרופסור רפי אלדור – ריקוד למען פרקינסון, הממן שיעוריריקוד-סלוני לאנשים החיים עם פרקינסון. קיימים גם מספר חוגים בהם ניתן מענה לשיעורי תנועה לאנשיםהחיים עם פרקינסון: החוגים אותם מעבירה אן ברסלאו בירושלים, וקבוצת טיפול בתנועה לחולי פרקינסון -בהנחיית רוני פלד, המתקיימת בהצלחה בבית חנן.  אנו משתפים פעולה עמם לכל אורך הדרך – כאשר אנו דואגים לעדכונים שותפים על הפעילויות וביקורים הדדיים בשיעוריםו בפעילויות הנלוות.


מחלת הפרקינסון הנה מחלה נירולוגית דגנרטיבית המשפיעה על תנועה ושליטה בגוף פוגעת ביכולת להתמודד עם פעולות יום-יומיות ומייצרת בדידות ונבדלות חברתית. קיים צורך במסגרת המאפשרת שילוב בין היכרות יצירתית פתוחה ובטוחה עם הגוף לצד מפגש חברתי בלתי אמצעי ורב-גילאי; מסגרת אשר מאששת מחקרים אקדמיים, שקבעו שמחול הנו כלי אפקטיבי מוכח לעזרה בהתמודדות עם המחלה. למרות שקיימות מסגרות מגוונות אחרות, ההצעה להתארח בלהקת מחול מקצועית עם מומחים של תנועה, לרקוד אתם ולפעול במסגרתה הנה פריבילגיה ומקור להשראה ועזרה שאינם ניתנים בשום מסגרת קיימת אחרת.


 לעיתים קרובות אנו נשאלים - האם ניתן להצביע על שיפור במדדים של חולי הפרקינסון בעקבות ההשתתפות בפרויקט ?

זוהי שאלה גדולה, עליה התחלנו לענות במסגרת עבודותיהם של החוקרים הצעירים מישראל ומגרמניה במסגרת תכנית "Störung/הפרעה". במסגרת המחקרים ראינו מחד כי ישנם מדדים כמותיים המצביעים על שיפור, למשל - תחושות טובות וגמישות בתנועה במהלך השיעורים ולאחריה. אך ראינו גם שמדדים אלו מעלים סדרת שאלות נוספת - ומעלות צורך בסדר חדש בשאלות ובאופיין, והפניה לשאלות איכותניות מורכבות יותר. הדבר שהיה ברור בסופו של דבר ששרה היוסטון (Sarah Houston) חוקרת שליוותה את הפרויקט הגיעה אליו הוא שברמה סובייקטיבית אילו שמשתתפים בשיעורי המחול מרגישים יותר טוב בזמן השיעור. שזה גורם להם תחושה של קבלה עצמית ויכולות פיזיות נוספות בזמן שהשיעור מתקיים. אנו יכולים להעיד מהמפגש עם החולים שמשהו בשילוב בין המפגש החברתי, הרב גילאי, למפגש עם הגוף והנפש, והאינטראקציה עם רקדנים, תורם למצב רוח משופר, וגורם להם להשתמש בגוף שלהם בדרכים שהם חשבו שאינם נגישות להם: כמו להסתובב, ללכת אחורה, לרדת לרצפה וכדומה. ולכן קשה לנו לדבר על ״מדדים״ מדעיים אבל אנו כן יודעים להגיד שהשיעורים מעניקים well-being וגם כלים לפעולות יום יומיות שאתם הם מתקשים. משתתפת אחת סיפרה לנו שהנכדה שלה רצתה שהיא תצטרף אליה מהספה לרצפה. ובאופן ראשוני היא חשבה לעצמה אין לי איך לרדת לרצפה. אבל לאחר מכן היא נזכרה בשיעור בו עבדנו על ירידה מספסל לרצפה באופן סיבובי והיא השתמשה בזה והצטרפה לנכדתה. זהו מדד מבחינתנו.

 

אגודה למחול ״בהילוך ידני״ - סיגל ברגמן 

הסולו ׳בהילוך ידני׳  נוצר בשנת 2018 כחלק מרסידנסי במרכז כלים לכוריאוגרפיה, בסטודיו של יסמין גודר ובסדנאות הבמה. בשלוש השנים שקדמו ליצירתו הייתי שותפה בפרויקט  ״Storung הפרעה״ שהתגלגל להיות פרויקט ׳קהילה בתנועה׳. כשעבדתי על הסולו הרגשתי שהוא שונה מעבודות קודמות שלי. שונה בגישה שלי לחומרים ובמחשבה שלי על הקהל. השינויים האלו היו קשורים ישירות או בעקיפין לחוויה של השתתפות ב׳קהילה בתנועה׳.

אני רוצה להתחיל ברגע מסוים שבדיעבד הסתבר כרגע  הולדת הרעיון לסולו. בסוף 2017 יסמין גודר הזמינה את שירי טייכר ואותי לתכנן כנס מסכם ל-3 שנות פעילות של הפרויקט. ניסינו לחשוב איך נוכל לתת ביטוי לשינויים שקרו לשותפי הפרוייקט במהלך השנים-  איזה ידע הצטבר אצל המשתתפים? מה השתנה? עלה לי הרעיון לתת לרקדנים חולי הפרקינסון להנחות סדנה שבה כל אחד מהם ילמד תרגיל או רעיון תנועתי שהיה משמעותי עבורו. בעצם הם הפכו למורים- העבירו תרגילים מחוליים ודיברו על הסיבות לבחירות הספציפיות שלהם. כשהתבוננתי בהם מעבירים את הסדנה הבנתי שהעמדה של מורה היא עמדה עוצמתית מבחינה פרפורמטיבית, ושמעניין אותי להסתכל עליה על במה. זה מקום של הובלה מקום של השתתפות בידע, אבל העוצמה שלו נובעת דווקא מהמוכנות של המורה להיות חשוף בעצמו. שם התחיל להתגבש הרצון שלי לעשות הופעה שהיא גם הרצאה וסדנה - כלומר לעשות מופע שנע בין פניה ישירה אל הקהל ובקשה של השתתפות אקטיבית מצידו, לבין התרחשות פרפורמטיבית המתבוננת על אקט ההוראה כהופעה. מה העמדה הזאת תאפשר לי ככוראוגרפית? 

הפורמט הזה -שבין הרצאה להופעה-  ענה על רצון נוסף שלי שהתפתח במהלך העבודה עם ׳קהילה בתנועה׳ - הרצון להיות מובנת. עד לעבודה הזו העמדה שלי ככוראוגרפית הייתה שחשוב שאדע במה אני עוסקת, אבל אני מניחה לקהל להבין מה שיבין מתוכה. הפעם הייתה לי דחיפות להיות מובנת, להעביר ידע שחשוב לי שהקהל יבין. בסופו של דבר כשמסתכלים על יצירת אמנות - הפירוש נמצא בעיני המתבונן.  אבל עד כמה חשוב לאומן לתקשר תוכן או תחושה מסוימת משנה מאוד את אופי העבודה. 

דחיפות זו באה ישירות מחווית ההוראה בשעורים של פרויקט ׳קהילה בתנועה׳. הניסיון הראה לי שעבודה יצירתית בתנועה יכולה לעשות שינוי מופלא גם לאנשים שתנועה היא לא המקצוע שלהם ולאנשים החולים במחלה קשה. משתתפים שנכנסו לשיעור במצב של קיפאון או עם מקל עברו יחד, שוב ושוב, בכל שיעור, תהליך שאפשר להם לנוע ביתר חופשיות, לצחוק, לשחק ולהרגיש צדדים חיוביים בגוף שלהם. אפילו אם השינוי הזה היה זמני הוא התרחש בכל מפגש והעוצמה שלו הייתה מפעימה ומשמחת. הכוח של חיבור בין מחשבה, רגש, ותנועה לשנות באופן עמוק את כל המשתתפים היה מעורר השראה. אני כרקדנית הנושאת את הידע הזה הרגשתי צורך להביא אותו לכל קהל אפשרי. רציתי ליצור עבודה שהיא לא רק לחובבי מחול אלה עבודה שתהפוך אנשים לחובבי מחול או יותר נכון לאנשים שמתחברים יותר לאינטלגנציה הגופנית של עצמם.

במשך השנים הנושאים שהמורים הביאו לשיעורים של ׳קהילה בתנועה׳ הפכו מורכבים ואישיים יותר ויותר. הם הביאו שאלות של מחקר תנועתי המעסיק אותם כיוצרים, וראיתי שהמשתתפים היו פתוחים לכל נושא- הם היו מוכנים לשחק עם נושאים אזוטריים, קיצוניים ומעודנים ביותר. כל נושא עבד ברגע שהוצג באופן הנכון. החוויה הזאת הבהירה לי שאפשר להעביר נושאים תנועתיים מאוד מורכבים לאנשים עם מעט ניסיון תנועתי. הסוד הוא בבהירות של הכוונה, בהדגמה המשלבת מילים עם הביטוי גופני שלהם, ובחזרה. 

אם בעבר הנחתי שהזדהות גופנית מורכבת היא בעיקר נחלתם של רקדנים- עכשיו הבנתי שלכל קהל יש פוטנציאל להבין את עצמו הגופני בצורה מורכבת דרך הזדהות עם פרפורמר, דרך הפעלה בעזרת דימויים ודרך מחשבה.

קיבלתי לגיטימציה מעצמי:) לשלב בין שני ערוצי פעולה בחיי בין היותי מורה לשיטת אלכסנדר -או במילים אחרות מטפלת, לבין היותי יוצרת מחול.. בעבודה אני מלמדת עקרונות משיטת אלכסנדר של זיהוי של תגובות אוטומטיות, השהייה שלהם - כלומר עצירה של התגובה הפיזית השגורה, והחלפה שלה בתגובה אחרת לשון  אלכסנדר -התכוונות. במקביל אני מדברת על הדרך שבה השיטה שינתה אותי כרקדנית וכבת אדם.


 

שלום אני סיגל…

כך נפתח הריקוד בקטע שבו אני מזהה את האוטומטים הפיזיים והלא רק פיזיים שלי כשאני מציגה את עצמי.

לעבודה עם אנשים חולי פרקינסון הייתה השפעה נוספת עלי, הקשורה באומץ. אין ספק שהמחלה הזאת יוצרת אתגרים עצומים. בנוסף לכל הקשיים הנובעים מהפרעות תנועה ואתחול תנועה, האנשים החולים לא יכולים להסתיר את מחלתם. הם אינם יכולים להסתיר רעד, קיפאון, הליכה לא סימטרית- דברים שיכולים להיתפס בחברה כחולשה ולפעמים מתוייגים ,בטעות, כביטוי לשיכרות או שיגעון. האנשים שפגשתי הפגינו תעצומות הנפש  בהתמודדות עם המחלה - כאילו שמתגלות לרוב רק כשאין ברירה. הם הגיעו לשיעורים עם האמת הפיזית שלהם היו מוכנים לשים בצד את המבט החיצוני עליהם ואת הביקורת העצמית -ולהתמסר לתהליך האמנותי בפתיחות ובאומץ. מבחינתי לעבוד עם אנשים עם מחלה שיש בה שיבוש בשליטה על תנועה הצריכה אותי להתמודד עם פחד גדול שלי לאבד שליטה על הגוף . אני משערת שזה נכון לגבי רקדנים רבים- אפילו פציעה קטנה יכולה לערער אותי בצורה לא פרופורציונלית. כשאמא שלי חלתה בפרקינסון רציתי מאוד לעזור לה אבל הרגשתי הזדהות היתר שלי איתה ועם איבוד השליטה (הנהדרת) שהייתה לה בגוף שלה, גרם לי קושי לתמוך בה בצורה שרציתי. היכולת לעבוד בתנועה עם חולי פרקינסון שאינם קרובים לי כ״כ אפשרה לי להבין את הרתיעה הזאת ולעבד אותה. 

בחזרה לעבודת הסולו- ככוראוגרפית שמתי את עצמי במודע במקום חשוף ומאיים- כזה שבו אני כמופיעה צריכה להתגבר על הפחד שלי מפני פדיחה מפני כישלון על הבמה. החלטתי להביא את האמת הפיזית שלי לבמה כמנחה- לחשוף את תהליך העבודה שלי עם עצמי בזמן שאני מופיעה. ב׳בהילוך ידני׳ אני מתרגלת על הבמה את העקרונות עליהם אני מרצה, לפעמים באופן גלוי לגמרי כמו ב קטע שראיתם שבמהלכו אני מזהה את האוטומטים שלי בזמן הצגת עצמי. במקומות אחרים העבודה יותר סמויה. בכל מקרה, ההתמודדות שלי עם אוטומטים פרפורמטיבים ורקדנים שלי על הבמה הם בלב העבודה הזאת וההצלחה והחוסר ההצלחה להתמודד איתם היא בעיני התוכן הסמוי של העבודה. אני מאמינה שסבטקסט זה הוא שעוזר לאנשים להתחבר אליה באופן אינטואיטיבי וגופני. אני רוצה להחזיר אותכם לרגע שבו האנשים חולי הפרקינסון העבירו שיעור מחול לקבוצה של 50 איש- המוכנות שלהם לקחת את העמדה הזאת  למרות הסיכוי שהרצון שלהם ישתבש, בגלל בעיה מוטורית או קושי בלדבר, ולהנחות הייתה בעיני ביטוי לאומץ בלתי רגיל. העמדה הזאת קיבלה ביטוי בעבודה הנוכחית.

הקטע הבא מסיים את הסולו ואני קוראת לו כישוף ומתנה.

הקדמה לפנומנולוגיה של הרעד, גיא הגלר

"rejoice with trembling" (Psalm 2:11)

A Short introduction to the phenomenology of tremor

מחול עכשיו מס' 34  עורכת: רות אשל (אוגוסט 2018, תל-אביב, ישראל)

 

המאמר הנוכחי עוסק ברעד, נושא תנועתי המזוהה עם מחלת הפרקינסון,  מתוך החוויה האישית שלי וממחקריי האקדמיים והלא-אקדמיים, ומהווה המשך למאמרן המשותף של שירי טייכר וסיגל ברגמן.

נקודת המוצא לדברים המוצגים במאמר היא בחינה מחודשת של הרעד דרך דוגמאות מגוונות מגופי ידע, המקבילים לרפואה המערבית ולמחקר הנוירולוגי. אני מבקש לבחון את הפנומנולוגיה של הרעד בחוויותיו האישיות, בשיטות טיפול אלטרנטיביות ובטקסטים עבריים מהמאה ה-13 בנושא מהלך הביצוע של התפילה. בהמשך המאמר אתמקד בחקר הנושא בתוכנית שיעורי המחול העכשווי לאנשים החיים עם פרקינסון המתקיימים בסטודיו להקת יסמין גודר ביפו. בסוף המאמר מצורף סינופסיס קצר לשיעור מחול בנושא רעד.


 רעד ומחקר על מחלת פרקינסון

יש הומור גדול בעובדה שאני כותב היום על רעד.  בשנת 2007 כהולך רגל עברתי תאונת דרכים, שפגעה במערכת הווסטיבולרית(Vestibular)  שלי באופן אורגני, ואני מתמודד עם תוצאותיה עד היום. בעקבות תאונה זו הפסקתי את לימודיי האקדמאים, וחזרתי ליפו מירושלים - מהלך שזימן את עבודתי עם הכוריאוגרפית והרקדנית יסמין גודר וחשף אותי בהרחבה לעולם המחול. המאמר הנוכחי מציע בחינה מחודשת של הרעד ובדיקת אפשרות שמא יש לו תפקיד מכונן פוזיטיבי, שיש לחקור, להתנסות בו ולשחזרו – אל מול מהלך של הפסקתו-הכחדתו. 

זה מאות בשנים המחקר האקדמי חוקר את הרעד כהפרעה ומחפש את המקור הנוירולוגי-פיזיולוגי כדי למנוע אותו. ג'יימס פרקינסון (James Parkinson 1755-1824) כתב את חיבורו המכונן "מאמר על שיתוק רועד" (An Essay on the the Shaking Palsy”, 1817), (1) בו הוא מתאר את הרעד כמצב פתולוגי. ב-1872, כ-50 שנה מאוחר יותר, כינה ז'אן-מרטן שארקו ( Jean-Martin Charcot1825-1893), רופא, נוירולוג ופסיכיאטר צרפתי, שנודע במיוחד בתחום חקר ההיסטריה (Hysteria) באירופה במאה ה-19, רעד בשם "מחלת פרקינסון ". כמו כן, הוא היה הראשון שהבדיל בין מצב הרעד למצב השיתוק המאפיין את המחלה. 

מחלת הפרקינסון, ובעברית: רטטת, מזוהה בציבור עם רעד בלתי נשלט של החולים, למרות העובדה שלעיתים הרעד הוא רק תופעה שולית מול סימפטומים בעייתיים אחרים: הנוקשות, או התנגדות לתנועה, איטיות בתנועה(Bradykinesia)– , האטת או איבוד התנועה האוטומטית והספונטנית, חוסר יציבות, או שיווי משקל וקואורדינציה פגומים, הליכה מהירה ולא רצונית (Festination)  וסימפטומים נוספים שעוצמתם משתנה מאדם לאדם: דיכאון, מצבי רוח משתנים, אובדן זיכרון וחשיבה איטית, קשיים בבליעה ובלעיסה, שינויים בדיבור, בעיות בדרכי השתן או עצירות, בעיות עור ובעיות שינה.  

במידע הניתן מטעם עמותת הפרקינסון בישראל נכתב: "רוב חולי הפרקינסון מגיעים לבדיקה רפואית זמן מה לאחר פרוץ המחלה, כאשר הסימפטומים מתחילים להתחזק ובדרך כלל הסימפטום הראשון שמוביל אותם לפנייה זו הוא רעד בידיים. הרעד בידיים הוא סימפטום המאפיין 75% מהלוקים במחלה. גם פרקינסוניזם הידוע יותר כתסמונת פרקינסון, הינו תסמונת נוירולוגית עם תסמינים דומים למחלת הפרקינסון וגם הוא מאופיין על ידי רעד בידיים. אצל 25% האחוזים הנותרים לא קיים רעד בכלל, או שהרעד קל ביותר ואינו מפריע בכלל או כמעט. רעד (Tremor) מוגדר בספרות הרפואית כתנועה לא רצונית ומונוטונית שנוצרת בעקבות התכווצויות של קבוצות שרירים מסוימות.". 

על הטיפול הקיים למניעת הרעד נכתב: 

"באופן מפתיע, למרות שהרעד מבהיל ומהווה בדרך כלל את הסיבה הראשונה לפנייה לרופא, בדרך כלל הרעד אינו הסימפטום העיקרי שפוגע באיכות חייהם וביכולת התפקוד של החולים בפרקינסון. מכיוון שהרעד פוחת כאשר מנסים החולים לבצע פעולות רצוניות, הוא גורם למעט בעיות. יחד עם זאת, רעד קשה עשוי להיות לא נעים, ולהיות בעל השלכות שונות על חייו של החולה. הטיפול היעיל ביותר ברעד בידיים (בעיקר בשלבים הראשונים של המחלה) הוא טיפול בתרופות היוצרות תחליפים לפעילות הדופמין במח. התרופה הנפוצה ביותר היא L-dopa והיא יעילה ביותר בשנים הראשונות לאחר פריצת המחלה ועשויה אף להעלים לחלוטין את הרעד בשנים אלה. יחד עם זאת, יש לציין שלא כל החולים מגיבים באופן זהה לתרופה, ולעיתים הרעד עמיד לכל התרופות המוצעות כיום בשוק. טיפול נוסף שעשוי להפחית את הרעד בידיים הוא טיפול בגרייה חשמלית הנעשית על ידי השתלה של אלקטרודות באזורים מסוימים במח (בתלמוס). אצל 50% מהמושתלים קיימת הפחתה משמעותית עד כדי העלמות של הרעד בידיים." (2)

ההיסטוריה של המחקר על מחלת הפרקינסון מפגישה את החוקר עם רופאים ומדענים, על פי רוב – גברים, בעלי הכשרה אקדמאית, הפועלים במסגרות קליניות מוסדרות אירופאיות, או לפחות בארצות האנגלוסקסיות. אני מציין עובדות אלו, שכן המחקר המחולי-תנועתי עליו אכתוב בהמשך נערך כאן,  במזרח התיכון על-ידי רוב של רקדניות. נתון זה לכשעצמו מבטא גישה חדשה שיש להרחיב בהזדמנות על חשיבותה. בשנים האחרונות ניתן למצוא גם מחקרים הבודקים את ההשפעות הפסיכולוגיות של מחלת הפרקינסון ואת השפעת המחלה על המתמודדים עמה מהיבטים סוציולוגיים. במקביל למחקרים אלו שצויינו,  אני מזמין בחינה של הרעד בגופי ידע אלטרנטיביים למדע הרפואה המערבי-אירופאי. אני מבקש ליצור שיח פנומנולוגי על הרעד דרך בחינה של גופי ידע מגוונים, כגון: פילוסופיה, חקר מחשבת ישראל, מחקרי גוף וכמובן מחול, פרפורמנס, אמנות פלסטית וכו'. חשוב להשאיר את הרשימה של גופי הידע פתוחה כדי לאפשר את המשך מפגשי גופי הידע באופן סינרגטי. בחלק הבא של המאמר אבקש להסביר כמה מהלכים מהביוגרפיה האישית שלי, שהינם מאבני היסוד למחקרי על הרעד.


 רעד ומחקר פנומנולוגי 

אני רועד כבר שנים. מעבדת הפיתוח הראשונה, בה שכללתי את יכולותיי, הייתה אירועי המחול האקסטטיים שהחלו לפרוח בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת. במסגרת זו היו מסיבות ארוכות בהן נוגנה מוזיקת האסיד-טראנס-האלקטרונית, שהתקיימו יחד עם עליית תרבות השימוש ההמוני בחומרים משני תודעה בקבוצות הולכות וגדלות של ציבור הרוקדים. כבר לפני כן למדתי במופעי הרוק במועדונים, שנענוע הראש באופן רפטטיבי מביא להשפעה חזקה. במסיבות גיליתי,   שניתן להניע גם את כל הגפיים, את כל האיברים הפנימיים, את כל ההוויה. בחנתי והתבוננתי ברעד זה לאורך זמן. הבחנתי בין התפרצויות ספונטניות שלו, למשל, בתגובה למוזיקה, במקביל לשימוש ברעד כאמצעי להנעה שמתחיל באופן יזום מצידי. הייתי צעיר ובריא, וגמעתי בשקיקה את האלקסיר, סם החיים המתוק, שניתן לי במשכי זמן ארוכים, שחשוב לציין כי גם עצם משכם לכשעצמו היווה מסגרת בחינה של הנושא. למשל: חוץ מרגעי השיא, בהם הגוף והנפש "מפוצצים", אומניפוטנטיים ואינסופיים - איך רועדים כאשר הגוף מותש? כשהכול מרגיש הולך וכבה? רגעי שיא הפוכים אלו היוו אף הם מקרי מבחן חשובים, שלמדתי לשכללם דרך חזרה מכוונת על התנאים המובילים לכינונם. 

במקביל למרחבים אלו, שכללתי ובחנתי את הנושא דרך עבודות גוף עם תהליכים מוסדרים ומתוכננים. למשל, במשך כארבע שנים הייתי תלמיד בשיטת גרינברג, (3) ובמקביל, למדתי להיות מדריך מוסמך של השיטה. למדתי רבות מהשיעורים והשקעתי זמן וממון רב בשכלול יכולתי במסגרתה. ברצוני להתמקד בשלב מסוים בשיעור (ב"סשן") בו התלמיד נותן לגופו את החופש לעשות כרצונו. (4) שלב זה מאופיין פעמים רבות ברעד שעולה ועובר ברחבי הגוף. הרעד מתבטא בעוצמות שונות ומשתנות, וגם מיקומו בגוף משתנה ודינמי, וביכולתו להתמקד באזור אחד, במספר אזורים, או לעבור ביניהם לסירוגין. שלב זה מטבעו עצמאי ומתרחש, כך שניתן לראותו כספונטאני ולא נשלט, אך לתודעת התלמיד תפקיד חשוב, וניתן לעצור את הרעד ואת המהלך כולו בקלות רבה. 

המחקר הגופני-חוויתי-פנומנולוגי, על מורכבותו ועל הפוטנציאל הטמון בו, נאלץ להתמתן ולחכות לזמנו, כאשר את תשומת ליבי ואת זמני מילאו לימודי התואר השני בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, בו התמקדתי בחקר מופעים של פחד ויראה בעיקר בכתבים קבליים עבריים במאה ה-13. בשנות לימודיי התלהבתי רבות מהכיוון המחקרי הבוחן את היחס בין המיתוס לבין הריטואל.(5) באופן טבעי, המחקר האקדמי כולל דרך למידה של טקסטים וכתיבה עליהם. מרבית הטקסטים שבחנתי כותבים על סוד היראה אל מול וביחס לתפקיד הפחד – מהותם, תפקידם ואופני התגלותם בעולם הספירות ובעולם החומר. מול כך יש לציין את נדירות הטקסטים המוקדשים  להפעלות הריטואלית הגופנית המלוות את המהלך. במקביל לבחינה של כתבי קבלה מהמאה ה-20, בהם קיבל התיאור של המהלך הגופני מקום הולך וגדל, ניתן להניח שמידע זה הועבר באופן טבעי בעל-פה ודרך הדגמות ישירות, שלא עברו סיסטמיזציה טקסטואלית מאחדת. במקביל לנתון זה, מרתק לפגוש את הטקסט שלהלן מספר היראה – לרבנו יונה גירונדי ז"ל, ובו הוראות גופניות מפורטות לביצוע תפילת עמידה. (6)

"ובתפלתו מיושב אל יסמוך לאחריו, ולא יהא נוטה לצדדין דרך גאווה, אלא ישב וראשו כפוף, שלא יראה פני היושב נגדו חוץ לארבע אמותיו. ושני אציליו על עצם הירך מקום חיבורו לגוף מכאן ומכאן, ושתי ידיו תחת לבושו, הימנית על השמאלית כנגד טבורו. ואל יפשוט רגליו, אך יהיו שוקיו על עומדן, למען יהיה יותר ברעדה וביראה. וינענע כל גופו, לקיים (תהילים לה י) כל עצמתי תאמרנה." (7)

מקור נוסף המיוחס לרבנו יונה מגרונדי מחדד את הצורך בהפעלות פנומנולוגית מכוונת המלווה ברעד כחלק מהתפילה: 

" ויש על האדם לשער בנפשו בהיותו שאנן ושלו, איך ידאג לבבו ויירא ורעד יבא בו ביום המוות, בהיותו נכון לעלות ליתן את החשבון, ואיך יתודה בעת מותו בלב נשבר. וככה יעשה כל הימים, יתודה בלב נדכה, ויהיה מורא שמים עליו:" (8)

נראה שעיקרי הדברים הם מחשבה מוסרית על חשבון נפש של האדם ביום מותו כנקודת מוצא לפעולתו בעולם בעודו בחייו. אך אני לומד מכאן על הצורך בלמידה פעילה של ההיפעלות הגופנית, המלווה ברעד לצורך יצירת חוויה מכוונת עם תפקיד מוגדר מראש – הגעה למצב המכונה "יראה". יש ליצור מצב זה מתוך מצב "שאנן ושלו", מצב ראשוני של השתהות מדיטטיבית, המקבילה ל"חימום" בשיעור מחול, הכולל מתווה כללי בלבד ולא הוראות מדויקות, כגון שימוש בנשימות בקצב מסוים, העלאת תשומת הלב וכו'. מהלך זה יום יומי, שכן המתפלל חוזר על המהלך מדי יום באופן עקבי. (9) עובדה זו מחייבת ליצור את הרעד כל פעם מחדש, ולכן על המתפלל להצטייד ב"ארגז כלים" שיעזור לו לכונן זאת מחדש – דרך מחשבות מוסריות, הבנות מטפיזיות-קבליות על משמעות המהלך המקביל בעולם הספירות וכו' – ובו זמנית כלל הכלים עוברים דרך הגוף של המתפלל, שחווה את משמעות הדברים ומחולל את המצב הנדרש מחדש.

יעברו עוד שנים רבות לאחר שאסיים את השלב האקדמי של הלימודים ואחבר את הידע על סוד היראה והבנת תפקיד הרעד כאמצעי הכרחי להגעה למצב היראה של החוויה כולה, גם אינטלקטואלית וגם גופנית. כדרך הסוד – הדברים תמיד גלויים ומסוכמים בתמציתיות לפי דברי דוד המלך בתהילים: " עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה" (תהילים ב', י"א).


 חקר הרעד במסגרת תוכנית של שיעורי המחול העכשווי לאנשים החיים עם פרקינסון בסטודיו יסמין גודר

זכיתי להיות שותף בפרויקטStörung / הפרעה החל מ-2015 במסגרת עבודתי כמפיק ומנהל אדמיניסטרטיבי בלהקתה של הכוריאוגרפית והרקדנית יסמין גודר. במסגרת פרויקט ייחודי זה, התגבשו הקווים המנחים הראשוניים לשיעורי מחול עכשווי לאנשים החיים עם מחלת הפרקינסון, שנפתחו לציבור החל משנת 2016 וממשיכים עד היום. סיגל ברגמן ושירי סבח טייכר, שהיו שותפות לפרויקט, מרחיבות עליו בכתבתן שבחוברת זו, וכאן ברצוני להתמקד במחקר האישי שלי השייך אליו – דרכו שכללתי את הכלים שבידי ואת הרקע העיוני-תאורטי בנושא השימוש ברעד במסגרת שיעורי המחול. 

במסגרת פרויקטStörung / הפרעה נפגשנו עם רופאים וחוקרים אקדמאיים מישראל ומגרמניה, שניתן לסכם ולהכליל כי המחקרים, שנחשפתי אליהם, דומים מבחינת  היחס לרעד כאל הפרעה נוירולוגית שיש לעצור. (10) במקביל, נחשפנו למחקרים פסיכולוגיים וסוציולוגיים, בהם יש דיון על המצוקות הנגרמות לחולים המזוהים עם מחלת הפרקינסון דרך הרעד הבלתי נשלט, שגורם למבוכה רבה ומכאן להסתגרות ולהתרחקות מהחברה, מהלך שמוביל לתחושת בידוד וריחוק, שמתעצם יחד עם ירידת רמת הדופמין והנטייה הכללית לדיכאון.

בפרויקטStörung / הפרעה התגבשו שתי הבנות עיקריות מהותיות שיש לבחון במקביל למחקר הרפואי-אקדמי הקיים. ההבנה הראשונה היא עקרון האמפתיה כבסיס לכינון שיעורי המחול. האמפתיה מתאפשרת בזכות ההבנה העקרונית, שאנו נפגשים במסגרת השיעורים עם בני אדם, ולא עם המחלה. האמפתיה היא עקרון המכונן את המבט של המורים ,ובא לידי ביטוי גם במהלך האוריאני – קרי מערך הלימוד המתמשך שהוכן מראש, וגם לבחינת והערכת המחול שהרקדנים מבצעים בזמן אמת של השיעור. במהלך השיעורים נפגשנו עם אנשים רבים מרקע מגוון עמם רקדנו יחד. בשיעורים השתתפו רקדנים מקצועיים ורקדנים לא מקצועיים, חלקם מאובחנים כחולי פרקינסון – בגילאים מגוונים (משנות ה-40 ועד שנות ה-80 לחייהם) ובשלבים שונים של ההבחנה הרפואית. ההבנה השנייה היא עקרון תקפותו המקצועית של גוף הידע שהצטבר אצל הרקדן משנים של ניסיון מקצועי והתנסות אישית. ההבנה הזו רדיקלית בעצם ההכרזה על כך שאכן יש גוף ידע איכותני מבוסס ובעל ניסיון שאינו גוף אקדמי הנובע ממבחן כמותי. 

בהגדרתה, היוותה שנת הפרויקט מעבדה ליצירת שיעורי מחול עכשווי לאנשים החיים עם פרקינסון. בין הנושאים החשובים והמגוונים שעלו וחזרו הוא היחס לתסמיני המחלה והנכחתם בשיעורים. למשל, התייחסות לדיכאון: האם לבחון אותו מבחינה מחולית באופן ישיר או דרך יצירת מהלך נגדי של הגברת שמחה וחדוות הגוף-נפש? שאלות דומות עלו גם ביחס למצב הקיפאון או להבדיל ממצב הדיסקינזיה – איך רוקדים איתם? איך רוקדים אותם?  מובן ששאלות אלו באו לידי ביטוי גם ביחס לרעד אצל המשתתפים: האם יש להתעלם ממנו ולנהוג "בטבעיות" כמו אינו קיים? בשיעורי המחול אצלנו התייחס הדבר לשאלה קונקרטית, למשל, בתרגילי מראה, שהינם בסיס מדעי חשוב של הפעלת נוירוני המראה, מה קורה כאשר האיש/ ה שמולך רועד? עם, איך מרגיש ואיך משפיע הרעד של אנשים רועדים על הגוף הנפעל של ה"לא רועדים" בתרגילים, בהם נוצר מגע? שאלות אלו ונוספות בנושא מהוות בעצמן שאלות מחקר מחוליות – פנומנולוגיות, שכולי תקווה כי יעוררו עניין וייבחנו בעתיד.

ברצוני להתמקד ברגע מסוים שהתרחש ב-18 בדצמבר 2015, במסגרת כנס מסכם של הפעילות שנערכה בתיאטרון פרייבורג.  באותו יום נערך האירועCluster , בו הציגו הרקדנים והחוקרים האקדמאיים את המחקר שביצעו במהלך השנה. כחלק מהאירוע ערכה להקת מתניקולה (מתן זמיר וניקולא משיה) סדנה שנמשכה כשעה וחצי. הקהל הוזמן לאזור מוחשך על גבי במת התיאטרון, ולצלילם של יצירות מוזיקליות שבחרו  זמיר ומשיה, והושמעו בווליום גבוה, יצרו מרחב של מועדון, בו המשתתפים הוזמנו לבוא ולרעוד. רעידה בעמידה, רעידה בשכיבה על-גבי הפרקט, רעידה כחלק מכוריאוגרפיה אישית לא כתובה –  כל אחד עבר את החוויה כרצונו ולפי יכולתו. לא הייתה מחויבות למשך הזמן בו המשתתף אמור היה לבוא ולרעוד, וניתן היה להיכנס ולצאת מאזור הפעילות. מבחינתי, זה היה רגע מכונן מכמה סיבות: הראשונה, והברורה ביותר, הייתה עצם השתתפותי בסדנה והתמדתי בה במשך כשעה. ההשתתפות הפעילה בסדנה הזכירה לי את הידע שרכשתי במהלך השנים. אומנם  הקפדתי לתרגל את הרעד במהלך תפילות ומדיטציות באופן אישי, אך לא במסגרת ריקוד קהילתי עם מוזיקה אקסטטית המנוגנת בווליום חזק. נזכרתי בכח של הרעד הקיבוצי, בו כל מונדה מופרדת מראה לרעותה את רעידתה היא, וביחד מתהווה לו ים רועד.

למחרת נערך מפגש סיכום, אשר במסגרתו נתבקשנו להציע נושאים לקבוצת דיון, ובהמשך להציג את הדיון בפני כלל השותפים. אני פתחתי קבוצה תחת הסלוגן Parkinson's rocks!  – משחק מילים, הלוקח תופעה המודרת ונתפסת כהפרעה ומציג אותה כמעלה חשובה וכנתון חשוב שיש להתייחס אליו ברצינות. במהלך המפגש הקצר הצעתי למשתתפים ללמוד לרעוד, ולחקור את המהלך של הרעד: איך יוצרים רעד? איך הוא מרגיש? מה היחס בין רעד נשלט לרעד לא נשלט? מה ניתן ללמוד מהרעד ועליו? 

הופתעתי שהמדענים לא התנסו בעצמם ברעד עד אותו היום, וגם כאשר חקרו את השפעתו מבחינה סוציולוגית (למשל, תחושת הבושה שברעד) לא חוו בעצמם רעד במקום ציבורי בעודם חשופים למבטי אנשים.  כולי תקווה שהקוראים, שטרם התנסו בכך, יקבלו את ההצעה ויתנסו ברעד ביוזמתם. ההצעה, שהעליתי באותו הסיכום, היוותה את הבסיס להתבוננותי על נושא הרעד בשנת הפעילות הראשונה (2016), ובשנת הפעילות השנייה (2017) כבר העזתי להעביר בעצמי שיעורי מחול המבוססים על התנסויות מובנות ברעד במסגרת שיעורי המחול העכשווי לאנשים החיים עם פרקינסון. בחלק המסכם של המאמר אני משתף בשיעור לדוגמה בנושא רעד ובשאלות ובמחשבות האישיות שעולות ממנו.


 סינופסיס קצר לשיעור מחול בנושא רעד

מטרת השיעור לחקור דרך הגוף המחולל (the generating body) את הרעד כתנועה, זאת, גם דרך הגוף וגם דרך כלל ההוויה של הרקדן: תחושות, הרגשות, זיכרונות נלווים העולים במהלך או בעקבות הרעד.

השיעור מתחיל מחימום: התנסות אישית פרטנית מסודרת ברעד. תחילה, רעד בגפיים: מתחילים ביד שמאל ובוחנים רעד באצבעות, רעד במפרקים, רעד בכל היד. יש להתחיל ברעד עדין ו"שקט" ולעבור לרעד מורגש ו"חזק" ובחזרה. המהלך מאפשר לימוד של חיזוק הרעד באופן רצוני-מכוון וכך ניתן לשלוט בו. עקרון זה מחייב לחזור ו"להשקיט" את פעולת ההרעדה לאחר כל מהלך של חיזוקה. מהלך זה יעשה לפי הסדר בגפיים: יד שמאל, יד ימין, רגל שמאל, רגל ימין. ניתן לשמור על הסדר בכיוון השעון. בהמשך החימום מתנסים ברעד של מרכז הגוף: בטן, סרעפת וחוליות הגב. ההרעדה במרכז מערבת הוצאת קול. אם החימום מתרחש בישיבה, יש לקום ולחזור על המהלך, והפעם בעמידה. במהלך החימום יש לחזור ולהבחין באיכויות השונות של הרעד באזורים השונים ובמקצבים המגוונים; למתקדמים – ניתן להבחין כיצד רעד רצוני-מכוון באזור מסוים משפיע על רעד באזור אחר באופן אקראי, ולראות כיצד התודעה נעה בין האזורים השונים בהם מתקיים. לשלב החימום יש להתאים מוזיקה שקטה עד כדי כך שתהיה בלתי מורגשת, כגון ראגות(Raga)  הודיות או מוזיקת אמביינט אלקטרונית(Ambient Electronic) רכה. אפשר גם בכלל ללא מוזיקה.

התנסות של הגוף המחולל ברעד כריקוד באופן פרטני ובאופן קבוצתי: בשלב זה יתנסו המחוללים בריקוד המשלב את הרעידות המגוונות באופן עצמאי יחד עם מוזיקה בעלת טמפו גבוה. ההתנסות תיעשה ביחידים ולאחר מכן בקבוצה,  כאשר ציבור הרוקדים יוצרים "מכונת רעד" דרך מגע מכוון זה בזה. ניתן להתחיל בשימת ידיים על כתפי הרוקד שממול, כך שייווצר מעגל סגור. גם בשלב זה ניתן לעבוד לצד הכיסא ולאחוז בו – כאשר עובדים עם רעד בגפיים התחתונות ומעוניינים לקבל משענת כתמיכה בתחושת שיווי המשקל. אמצעי יעיל נוסף הוא רעידה עם הישענות על קיר תומך. לצורך הדגשת ההבדל בין רעידה פרטנית לרעידה ציבורית, יש להתנסות ברעד במבנה מסודר (למשל: המעגל שתואר) וברעידה פרטנית במרחב, ללא מבנה מקובע. שלב זה רציף ככל האפשר תוך כדי התמקדות עיקרית ביצירת הרעד וגיוונו ופחות בעצירתו. כאן מומלצת מוזיקת טראנס שבטית-אקוסטית או אלקטרונית.

בשלב המסכם, יש לחזור למבנה מסודר של מעגל, להפסיק לרעוד ולעמוד (או לשבת) ולחוש את הגוף לאחר רעידה ממושכת. ייתכן כי בשלב זה כבר מורגשת עייפות . יש להסב את תשומת ליבם של הרקדנים לתחושותיהם ולמצב הכללי בו הם נמצאים. אין צורך לבקש מהם לתאר זאת מילולית. השימוש בדיבור בשלב זה עשוי להוציא מהריכוז שנבנה. ניתן לסיים במדיטציה זו. לחלופין, ניתן לחזור וליצור הבניה של רעד מוסדרת ומונחת, כמו בחימום, ולבדוק את ההבדל בין נקודת ההתחלה לרגע הסיום.

התגובות לשיעור זה מגוונות, אך כוללות כמה קווים מקבילים. מבחינה פיזית, מדובר בשיעור הדורש מאמץ גופני. הבניה של הרעד והפסקתו מאפשרת מנוחה וחידוש הכוח ויוצרת השפעה מתמשכת, שעשויה להביא לתחושת עייפות, או, לחלופין, לתחושת עוררות מוגברת – תחושות שלעיתים מתחלפות ביניהן כהרף עין. דיווחים נוספים היו על תחושת שבטיות – אחדות של כלל המשתתפים לכדי תחושת גוף רועד אחד עם ריבוי איברים, תחושת "ריקנות מבורכת", בה אין שום רגש – חיובי או שלילי, ובעיקר תחושת אופוריה בעוצמות משתנות. דיווחים אלו מוכרים היטב מהתנסויות במסיבות טראנס "מודרניות" ובריטואלים שבטיים "עתיקים". השיעור הוא הצעה ממצעת בין המסיבה לבין הריטואל באופן מוסדר ותחום בזמן.

_________

גיא הגלר – משורר וחוקר עצמאי של מופעי "פחד" ו"יראה" בתחומי ידע מגוונים, כגון בכתבים קבליים עבריים של המאה ה-13. בין השנים 2018-2007 עבד עם יסמין גודר כמנהל אדמיניסטרטיבי ומפיק של להקתה. כיום עובד כמנכ"ל תיאטרון הבית.

________

הערות

1. James Parkinson, “An Essay on the Shaking Palsy,” Neuropsychiatry Clin Neurosci, 14, 2, Spring 2002

2.  המידע מאתר עמותת הפרקינסון בישראל בעמוד "רעד בידיים ומחלת הפרקינסון" (צוטט ב-24.4.18): https://www.parkinsons.org.il/%D7%A4%D7%A8%D7%A7%D7%99%D7%A0%D7%A1%D7%95%D7%9F-%D7%A8%D7%A2%D7%93-%D7%91%D7%99%D7%93%D7%99%D7%99%D7%9D/

3. The Grinberg Method  נוסדה על-ידי אבי גרינברג (נ' 1955). התנסותי והתעמקתי בשיטות גוף-נפש נוספות, כגון trans healing therapy, רייקי ועוד; כל ההתנסויות היו מבורכות והביאו ללמידה ומחשבה, אך בשל קוצר המקום לא אוכל לפרט את תפקידן במהלך לימודי הרעד.

4. ההבחנה בין ה"תלמיד" – קרי האני החושב לבין "גופו" היא הבחנה דואליסטית חשובה, שיש להרחיב עליה במקום ובזמן אחר את הדיון ולדייק את הבנת מקורותיה הפילוסופיים והדתיים שלה לאורך הדורות – החל מפילוסופים פרה-סוקראטיים ועד רנה דקארט, כמו גם דיון על מהלכי הבחנות אלו בין גוף לנפש בדתות השונות.

5. תאוריות של מיתוס מתחלקות בין גישות מופשטות וסימבוליות (הבלטת התוכן האידאי של המיתוס, הנתפס ככלי להעברת אמיתות – קיומיות, פסיכולוגיות או פילוסופיות), לבין גישות ביצועיות יותר. הגישות הביצועיות מנתחות את המיתוס כפרקטיקה חברתית, הקשורה למעשים – פולחניים או פוליטיים – יותר מאשר לרעיונות. דיון במונחים של מיתוס וריטואל מצביע כמעט על כיוון של הקשרים פוליטיים, חברתיים והיסטוריים מדויקים של המיתוס (ראו יונתן גארב, כח ריטואל ומיתוס – הצעה מתודולוגית והשוואתית, מתוך: משה א. ואיתמר ג. (עורכים), המיתוס ביהדות היסטוריה, הגות, ספרות (ירושלים, תשס"ד) עמ' 72-53).

6. הטקסט אינו נכלל רשמית כספר קבלי, אלא כספר מוסר והלכה. קצרה היריעה מלפרט כאן את המהלך ההיסטורי בו עולה תורת הסוד דרך מגוון סוגות טקסטואליות המנגישות את הידע הקבלי לציבור הולך וגדל.

7. אני מביא את המשך המובאה לטובת הקוראים בעלי הכשרה בשיטות גוף, כגון קליין, אלכסנדר ופלדנקרייז, שמוזמנים לבחון את הטקסט מול יחסו לעבודה על החוליות והקשרן לגפיים:

ובקומו להתפלל, יכוון רגליו זו אצל זו, וישוח ראשו, וידחוק אציליו לגופו נגד חגורתו, וישים ידיו תחת לבושו, הימנית על השמאלית. ועושה שבע כריעות: ישחה בברכת "אבות" תחילה וסוף, ישחה "בברוך אתה" במהירות ויזקוף בשם בנחת, וישחה ב"מודים" תחלה וסוף, ולא יותר בברכות.
אבל כשהוא פוסע שלש פסיעות, נותן שלום בשמאל בתחילה וכורע, לימין וכורע. לפניו וכורע ותהיה הכריעה כמו שאמרו חכמים (ברכות כח ב) עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, ועד כדי שייראה איסר כנגד לבו, וזהו בשר ברוחב איסר בין פרק חוליות השדרה כנגד הלב. וכשאדם זקוף, מובלע ואינו נראה. וכשהוא שוחה, אז יתפרדו החוליות ונראה אותו-בשר. ואל יחזור מיד למקומו, פן ייחשב ככלב שב על קיאו..."

8. ספר שערי תשובה - שער שני אות טו עמ' 36, הדרך הששית.

9. ראו את דבריו של רבינו יונה גירונדי לאחר הדברים שצוטטו קודם, המדגישים את הצורך ביצירת סיסטמה שבה הדברים כל פעם מחדש יחוו כחדשים וראשוניים: "ויסדר תפלתו, אך לא יעשנה קבע כאדם האומר חוק קבוע הוא עלי בכל יום, כך וכך תפלות מוטלות חובה עלי. אלא יעשנה תחנונים לפני המקום."

10. סקירה נרחבת על רעד כהפרעה נוירולוגית ניתן למצוא בעמוד "רעד" מאת ד"ר רון דבי (צוטט ב-24.4.18) http://www.neurology.co.il/%D7%A8%D7%A2%D7%93.htm 

מידע על עלות השיעורים

שיעורי מחול לאנשים החיים עם פרקינסון 

ימי ב' 11:30-12:45 הסטודיו נפתח ב11:00

ימי ד' 10:30-11:45 הסטודיו נפתח ב10:00

עלות שיעור בודד-60 ש"ח - לרכישה ; כרטיסיה ל-10 שיעורים ב-500 ש"ח - לרכישה

יש להרשם מראש. מספר המקומות מוגבל. לפרטים:  pdanceclasses@gmail.com

שימו לב: לא יתקיימו שיעורים בתאריכים: X

מוזמנים להצטרף לקבוצה ״קהילה בתנועה״ בפייסבוק למידע על שיעורים אונליין